<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף סא:</h2>
נשאלתי על המת אם קוברין אותו בטלית מצוייץ אם לאו, משום דאמר רבי יוחנן [נדה ס"א:] במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והשבתי נראה לי דאפילו לכתחילה מטילין לו ציצית אם אין לו ציצית וכ"ש אם יש ציצית לטליתן שאין מסירין אותן, דאמרינן בשמעתא קמייתא דפרק התכלת במס' מנחות [מ"א.] אמר שמואל כלי קופסא חייב בציצית פירוש טליתות שיש לו לאדם בטילות ומנחות בתיבה שלו ואינו מתכסה בהן חייבין בציצית דקא סבר שמואל ציצית חובת טלית הוא, אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והא לאו לאיכסויי עבידא בההוא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו, פי' זקן שעשה טלית להיקבר בו וקאמר רבא בההוא שעתא שמת ודאי רמינן ליה ציצית משום לועג לרש וגו' שאם לא רמינן נראה כמלעיג על המת לומר נפטרת מן המצות ואין לך חלק בהם. וגם בבבא בתרא פרק הספינה [ע"ד.] בעובדי דרבה בר בר חנה גבי מיתי מדבר פסקי חדא קרנא דתכילתא מנייהו כו' עד איבעי לך למימני חליות ותיתי ותימא אלמא הוה להו ציצית. וגם בשאלתות דרב אחאי בקבורת משה פסק הילכתא יו"ט שני לגבי מת כחול שוויה רבנן למירמא ליה תכילתא ולמיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. והא דאמרי' בברכות בפרק מי שמיתו [י"ח.] ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי לבית הקברות הוה גרירא גדילתיה דר' יונתן על קיברי אמר ליה ר' חייא לר' יונתן דלייה כדי שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו, דמשמע דזהו החירוף כלומר לנו יש ציצית למתים אין להם, לא תיקשי דיש לתרץ היה להם ובלה (נקבר) [בקבר] וזהו החירוף כלומר אנו יכולים לחזור ולתקן ציצית כשנפסק או בלה ואתם המתים אינכם יכולין לחזור ולתקן אי נמי (הוי) [הני] דוקא דלא הוי להו ציצית וזהו החירוף דקאמר ר' חייא, ויש לתרץ דרבא להא דר' חייא דאמר ההוא שעתא ודאי רמינן ציצית בטלית המת משום שאנו עוברין עליהם תדיר בבית הקברות ונגררין צצית שלנו עליהן והוי לועג לרש וגו'. וכרבא קיימא לן דהוא בתרא, ומציצית דמיתי מדבר ליכא למיגמר מפני שהם היו חופרים קברים בכל ערב ט' באב והיו חיין הולכין ושוכבין בתוכם ולמחרת היה משה אומר יבדלו החיים מן המתים עד שכלו כולן לסוף ארבעים שנה כמפורש באיכה רבתי ומשום שחיים היו נקברין היו להם ציצית. [עוד] יש לומר (ורבא) [דרבא] דאמר דרמינן להו ציצית סבר לה כר' ינאי דאמר במס' נדה בפרק האשה שהיא עושה צרכיה [שם] בגד שאבד בו כלאים עושין אותו תכריכין ואמר ר' ינאי לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור (ועוד) [דעוד] יקויים עתידין שיעמדו בלבושיהן שנקברין בהם כדאמרינן בפרק שני דייני גזילות [כתובות קי"א:] הילכך אין נקברין בכלאים ומשו"ה נמי נקברין בציצית דקא סבר מצות אין בטילות לעתיד לבא ור' יוחנן אמר אפילו לקוברו דקסבר בטילות ונ"ל [דהלכה] כר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן ועוד דרבא דהוא בתרא קאי כוותיה, ורב אשי דאמר זאת אומרת מצות בטילות לדברי ר' יוחנן קאמר. וכרבא עבדינן דהא פסק רב אחאי כוותיה, והא דתניא באבל רבתא [פרק י"ב] ואבא שאול בן בינונית הוה מפקד לבניו להסיר הציצית מטליתו כשמת כר' יוחנן סבר ועבד. ונ"ל דלאדם שהיה זהיר בחייו בציצית עבדינן ליה במותו אבל לאחר לא ואם בחור כשר ותלמיד חכם והיה ראוי לציצית אלא שמפני ענוותו לא היה רוצה להתגאות בו עבדינן ליה.
